חברים יקרים.

רציתי לכתוב לכם כמה דברים על מה שהולך פה. בנפאל.  ויצא לי קצת ארוך, מתנצל מאש.

המצב בנפאל הוא די… דרעק. טוב זה לא עזה פה, אחרי הכל, אבל העוני כאן הוא בפרופורציות שאנחנו באמת, באמת לא מכירים. ענף היצוא הגדול ביותר של המדינה הזאת הוא אנשים. מה שמכיל בתוכו כמובן עובדים זרים, בעיקר למדינות המפרץ , כשברי המזל! מגיעים לעבוד בארץ, או אולי אפילו, אפילו בארופה. מה שזה עוד מכיל זה טארפיקינג – זה מונח לסחר בנשים וסחר בבני-אדם באופן כללי. 

עם זאת! הנפאלים עצמם הם אנשים מאד נחמדים ומקבלים את הקארמה שלהם בהבנה. תרבות הקאסטות שקיימת כאן כבר כמה מאות שנים יצרה הבדלי מעמדות חדים, בהתחלה הן באו לחלק אנשים לפי יעודים. הנפחים ישארו נפחים, והכוהנים כוהנים. אך עם השנים שודרגה למעמדות של ממש. אנשים שנולדו למעמד מסויים, כמעט שלא יכולים לשנות את גורלם. 

בהקשר הגלובלי נוצר כאן מצב משונה כמעה. אשה לדוגמא, יכולה ללמוד, ללמוד באקדמיה, להיות מורה בבית ספר. בסופו של דבר היא תרויח מספיק כסף בשביל לקחת הלוואה ולבוא לעבוד בארץ בסיעוד. בכסף היא תקנה לילד שנה חינוך בבית ספר פרטי. בשאר היא תזכה בחיי חופש מערביים שנשים לא תמיד מכירות כאן.

מה עוד יכול להמחיש מה קורה כאן? סיפור קצר. 

בכל עמק קטמנדו – האזור המאוכלס ביותר במדינה הזאת, אין מים. את המים מביאים במשאיות כל יום ממקור מים סמוך מחוץ לעיר. מזתומרת. שכל המים שמגיעים לכאן מאוכלסים בבארות. 

השבוע המיכלית לא הגיעה. אני מתגורר בבית מדוגם (מבחינה מערבית) שמגיעה אליו מיכלית למלא את הבאר, ואני, כבודו, לא צריך להסחב עם ג’ריקנים גדולים קשורים בחבל לראש שלי…(אני אשתדל להוסיף תמונה, ככה הם סוחבים פה דברים) כל הדרך מהבאר המקומית. זה מגיע אלי הביתה. אממה. בכדי להזרים מים בצנרת, אני צריך להפעיל משאבה ששואבת את המים מהבאר הפרטית למיכל שנמצא על הגג. המשאבה פועלת על חשמל. בקטמנדו יש 8 שעות חשמל ביום. בשני סבבים של 4 שעות. כל העמק עובד ברוטציה של חשמל.

אז כמו שאמרתי. מה שקרא זה שמיכלית לא הגיעה, סיכוי סביר שהיא התהפכה באיזה סיבוב בדרך בהרים… ואנחנו היינו 3 ימים בלי מים.  בנתיים כמה חבר’ה חרבנו בלא יודעין באסלה (שאגב, בשאר החלקים במדינה היא מן הסתם בול-פגיעה). חגיגה. ביום השלישי הגיעה המיכלית, אבל לא היה חשמל עד 2 בלילה…. אז רק למחרת יכלנו למלא את המים. 

אני, מסכן שכמותי, בדיוק חזרתי מנסיעה של 5 שעות לאגם מטורלל ויפיפה, שאגב, אם תרצו לרכוש שם אדמה ולבנות בית על שפת האדם המדהים הזה, מאובזר מערבית! יעלה לכם בערך 4000 דולר לדונם, כולל סירה. נו מושבניקים, כמה זה יוצא באבוקדו?

אז הייתי צריך לחכות עוד יום עם המקלחת.

אני רוצה שתדמיינו, רק בכאילו, שבאמת ממחר בבוקר, אתם אוכלים דלבאת פעמיים ביום (באת זה אורז – דל זה תבשיל ירקות צהוב. שי טוען שזה תמיד אחרת. ואנחנו צוחקים שכשאנחנו אוכלים סלט – זה באמת דלבאת אחר…). זה מה שאוכלים פה בכפרים, בעיקר. מידי פעם מגוונים קצת עם עדשים או סוג של תבשיל תירס.

אני, כמערבי,  צריך לשתות רק מים מינרלים ו/או להכליר את המים לפני שאני שותה אותם. ואני גם לא יכול לאכול ירקות לא מבושלים. רוב הנפאלים חיים בסינרגיה עם אמבה או חיידק בטן אחר.

השינוי המהותי החל ברגע שנדרשתי לאכול ביד ימין (כי בשמאל אגב מנגבים את התחת – וגם לא לוחצים לעולם ידיים). הסתכלתי על הצלחת וידעתי שפה עומד הפער. שאני בא מהמערב. תחבתי את ידי לצלחת האורז – לאט לאט גם למדתי איך ממש להשתמש ביד שלי כמזלג. כל הפונקציות באות built-in. באמת למה כל הנימוסים הצרפתיים האלה… כל כך טבעי. ואני גם באמת שונא לשטוף כלים.

עכשיו למאמר המערכת.

מידי פעם אני פותח ynet, הארץ והעין השביעית (חשובה הקריאה הביקורתית!) בשביל לראות מה קורה.

יש משהו שאני חושב עליו קצת לאחרונה. אני רוצה להיות בנאדם משמעותי בחיים האלה. אני רוצה לעזור לאנשים, אני רוצה שבני-אדם לא יסבלו. יש לי יומרות, אבל הרעיון הזה פשוט. אני חושב שכשאהיה גדול יותר, אני מאד ירצה לעבוד בזירה הזאת. לספר סיפורים שנותנים פרופורציה.

אני נפגש כאן עם המון אנשים זרים שבאו לעזור. תראו את “הגנן המסור” – סרט נהדר ובדיוק על זה. כל הלבנים שבאים לפה וגרים כאן בטירות מערביות, מנותקים לגמרי מהסיטואציה. חיים בתוך גטו ארופאי. זה קטע שחוץ מהחבר’ה של “תבל בצדק” – ארגון ישראלי שיותש ושי עובדים בו, כמעט אף אחד מחברי הארגונים האלה שפגשתי בברביקיו בשבת לא דיבר נפאלית. יש אנשים שבשבילהם זה עבודה. כמובן שיש אנשים שעושים עבודה נפלאה. 

בכל מיקרה. אני מקבל פרופורציות נהדרות. ואם יום אחד תבחרו לטייל בעולם, תטיילו דרך האנשים – ולא רק דרך נופים בלונלי פלנט. צריך להתארח בבתים של אנשים אמיתיים בשביל להבין מה זו תרבות שונה. צריך לעזור לילדה להרים שק תפו”א – שחוץ מלהסתכל עליך מוזר זה לא יעזור לה בשיט כמובן, אבל סתם בשביל החוויה, בשביל להבין מה זה שגרה יומית של אנשים פה. ברגע אחד חזרתי לימים שהייתי קונה לאמא שלי מצרכים במכולת…

אז כמו שאמרתי – יש כמה דברים שאני חושב עליהם פה.

ישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה. הבחירות האחרונות האלה מחזירות אותנו שנות אור באבולוציה. לא רק בגלל עניין ליברמן וביבי. גם מבחינת האופי שלנו כאנשים. שבסופו של דבר, פשוט לא מתקדמים מספיק. היי-טק הרי גם ההודים יודעים לעשות. וטייסים, נו מילא, הקומץ הזה הרי לא באמת משקף את כל האוכלוסיה, נכון? אני לא טייס טוב. אם אדם יכול לחיות במאה ה20 ולחשוב שהפעלת כוח בלתי סביר על אוכלוסיה זה רעיון טוב, אז אני לא מבין. ואם אחרי כל זה עוד מצביעים פה ליברמן. אז משהו לא בסדר. אין לנו את הפריבילגיה להיות ניאדרתלים, באמת. אנחנו צריכים להיות דמוקרטיה טובה בכלל ולא רק דמוקרטיה טובה יחסית לאזור. אתה לא גאון מתמטי אם קבלת 100 ב3 יחידות…בואו נודה בזה רגע.

אתם מתגייסים בקרוב לצבא, ויכול להיות שההורים שלכם יתקשרו לצעוק אחרי מה שאני אומר לכם.

פשוט תזכרו תמיד את עניין היחסיות. בראי ההיסטוריה אנחנו נבחן תמיד בgrand-scale. בתוצר הסופי של הדברים.

המדד העכשווי שלי להאם אני אוהב ארגון או לא, הוא ביכולת שלו להשמדה עצמית. ביכולת שלו ליצור מצב בוא הוא, כארגון חיצוני, לא נדרש.

 משהו שחשבתי עליו המון כשהייתי בנווה חורש ואולי חלקכם תזדהו עם זה. ילדים תמיד יגיעו לנווה חורש. זה בור ללא תחתית. בכל יום מחכים כ300 ילדים להכנס למעון הזה, לתקופה מוגבלת. והאנשים שעובדים שם הם עושים את מיטב יכולתם בכדי להשפיע, ואף להציל, כל ילד וילד שעובר שם. התקופה בנווה חורש היתה בשבילי אחת החוויות המשמעותיות ביותר שאני חוויתי. אבל האם הייתי משמעותי? אני לא בטוח. זה שהתפקיד הזה הוא חשוב, הכרחי. זה בטוח. אבל מה הערך שלו אחרי זמן מסויים?

הייתי רוצה שיסגרו את נווה חורש (אורי ונטע יודעים למה אני מתכוון) ושיפסיקו להיות ילדי נווה חורש בעולם.

אני חושב שסוג המחשבה הזאת תקפה להרבה תחומים בחיים. 

היכולת שלנו להשפיע על המציאות – צריכה להבחן בהאם המציאות משתנה. 

תחשבו על זה כשתשמעו את המונח התנועתי “חברת מופת” במושבים.

תחשבו על זה כשאתם קוראים עיתון.

תזכרו את זה כשתהיו בצבא.

part 1 – not focused 

The project deals with the “forign” feeling Migrant work experience that come to Israel foreign generated (if indeed there is) in that they leave the term “home” in the context of the more internal. 

To do this I just found Nepal, in order to document the nature of life of families of migrant work in Israel. 

Shortish background: 

Migrant Workers in Israel הנפאלים are people that come from exports to the largest branch of its work force is cheap, especially the Gulf countries. Lucky come Arrofaiot countries, Canada, Israel. 

הנפאלים coming to Israel, To my surprise, they are not necessarily “Dalit” Hkasta (class culture in Hindi) the lowest (e-untouchable), are rather higher status, such that allow them to earn enough money to pay the cost of reaching here. For interest: Nepali girl can learn, graduate and become a teacher, a certain step is to earn enough to get the country to work in nursing. 

Nepali population is engaged in the country almost completely Nursing. Several reasons: Working consecutive Nursing, Western culture is regarded as something difficult and impossible, is considered relatively simple and easy to work, relative to agricultural work to hold the house. 

Another point is many villages, the woman is holding the house. Ftriecli rigid rule, the men playing “Krmbord” – (Mayan Snooker with washer – I was playing, this nice) while the women do all the hard work. For instance, girls who arrived in Israel, especially the freedom of cultural earn unlimited relative to the company from which they come. Can go more exposed, remove סימניים religious in general, be much less depressed. 

You earn money in the country usually send home a family. The money gives the children a quality education at a school information, something a British-style (dress uniform, vest, Has any). 

There are often cases Scsbhora Nepali equestrian culture comes back from abroad are too extreme. There are cases in which the man simply takes all the money it wastes. 

Year / first two years generally intended to recover the loan agents Companies manpower Nepal. Power companies are the only person capable of and wants borrow such large amounts of money – another reason for immigration job becomes a sort of default. This industry is so profitable that many נפאלים companies are trying to establish their own personnel. Even in Israel, there is a lot of “agents” of the manpower companies Nepali community. 

  Visa can be obtained up to five years. Canada is a far dream. Working in Canada is more qualitative and receive citizenship. 

Life הפסטורליים Nepal, Hhimlaya landscapes, dress, authenticity, spicy food and weird, it looks a tourist paradise, but in reality life is very difficult. Nepal is very poor (World ranking 20th place). And perhaps convenient to think about Castro סארי better then not. Life is not easy. Equestrian status here is very extreme. People can allow themselves to get to the land are the richest of the poor, the lower status of the top status. 

Following the migration of work and due to the fact that Nepal Tourism attractive, you can discern, particularly Kathmandu, how Western culture penetrates deeply into this country. And say the more reason to get the country to work in nursing, is to live life more rich and Western. 

part two – more focused! 

Interesting to me in the house. I want to go deeply into the experience which is the disconnect between the identities. Beyond detect identity. Definition of the best card, setting the options that exist in the world and (not necessarily choice) some life. All this occurs in the space of a house. How מגידרים the house where Vsitotzaya identity variable. 

Personally in this matter is not something Employer me a bit in recent years. 

I live in the three relationships intimacy at the same time. Family, the last odd year I’m trying to find more of my belonging in it. Lives of my team, the group dynamics are part of everyday of my life, mutual and partners. My company, six years is an emotional guy and my life. With each of these houses I lived tension between harmony Lrihok. How managerial life can be for me in recent years moving between identities or belonging. 

My parents worked very hard during their life to allow their children a good education not missing anything at home. However their motivation is clear to me is really not just me and sisters, life satisfaction are the center of the country and Housing D. Tiberias. Connecting to the company a more “advanced” society from which they moved away through a pair of Genesis. The desire to house with red roof in “community”. They are successful in what they do. However I am actually asking what this card here. What’s roots here, and what new form of identity is created. 

M was crying about, I passed a school in Pardes Katz Institute collectively making school zones. Thus began an interesting development. I would not Mosvenik, but I was not too urban. I do not Moroccan and Ashkenazi. I Afshu stuck in the middle of everything. However I have a very דיכוטומיים personality characteristics. How is it doing … Maybe my extreme is just the Mid. 

What makes a person, his culture, destiny is destiny, and it is possible to change. בראמנים remain בראמנים Dalit Dalit remain. This fate. What causes him to leave the familiar environment and go make his fortune overseas relations. Does he have to leave his home or that it was voluntary? Whether he wants to keep its tradition, in general? 

People in their family unit is much more “whole”. All the family live together, including the elderly. Leaving the family, are not there, to have money. To make money, children grow up alone, they are paid in connection with the education of their parents. 

And who earns it, of course, the most, Wheeler industry billions annually. Power companies that run on a person not Lgitmi, illegal (there is a way that everything would be legally legitimate, it’s just not really happening) the increase in demand, increase imports from abroad. Really far beyond what is required. 

All this is expressed through the life of the people. 

In the near future I will try to refine it more, now I just want to begin to meet people to photograph. I believe that I work to understand better what I’m looking for and how I want to show it. 

The project I am photographing in 4×5. Black and white. The choice of this format is more personal, I would like to create a Snf – bots more aware of the exam. What a challenge that even very large Blhstovb here with such a format Nepal. I do not know if this going to work for me – but now that interest me. Anyway I’m here with my digital. The choice of black and white, looked me correctly, the point becomes all the experience here, the kind of carnival. When I go home I’m the painter of my room in blue, really. But my focus is on people and the elements within their home environment. I think it was true anymore. 

It is now – I hope it meets the definition of “statement of intentions.” I’m happy to close this settlement. It helps a little Lhtfks.

לא בבית, תוכנית עבודה. – טיוטה

נסיון ראשון

הפרוייקט הנוכחי עוסק ב“זרות” שחווים מהגרי עבודה שמגיעים לישראל. ובתוך זה עיסוק במושג “בית“

לשם כך אני נמצא כרגע בנפאל, במטרה לתעד את אופי החיים של משפחותיהם של מהגרי עבודה שחיים

מהגרי עבודה בישראל הם אנשים שמגיעים ממדינה שענף היצוא הגדול ביותר שלה הוא כוח עבודה זול, בעיקר למדינות המפרץ .

הנפאלים שמגיעים לארץ, להפתעתי, הן לאו דווקא “דלית”  הקאסטה הנמוכה ביותר (ה-untouchable) , אלה דווקא ממעמדות גבוהים יותר, כאלה שמאפשרים להן לצבור מספיק כסף בכדי לשלם את עלות ההגעה לכאן. לצורך העניין : בחורה נפאלית יכולה ללמוד ולהתקדם ולהיות מורה, בשלב מסויים היא תרוויח מספיק בשביל להגיע לארץ לעבוד בסיעוד.

האוכלוסיה הנפאלית בארץ עוסקת כמעט באופן מוחלט בסיעוד. מכמה סיבות: עבודה רצופה בסיעוד, משהו שבתרבות המערבית נחשב לקשה/ בלתי אפשרי, נחשב יחסית לעבודה פשוטה וקלה, יחסית לעבודה בנפאל.  

נקודה נוספת היא שבכפרים רבים, האשה היא זו שמחזיקה את הבית. בשלטון פטריאכלי נוקשה, הגברים משחקים “קרמבורד” – מעיין בילארד עם הידיים… בזמן שהנשים עושות את כל העבודה הקשה. בחורות שמגיעות מקאסטה יותר גבוהה, זוכות בעיקר בחופש בלתי מוגבל יחסית לחברה ממנה הן מגיעות. יכולות ללכת חשוף יותר, להסיר סימניים דתיים ובאופן כללי, להיות הרבה פחות מדוכאות. 

את הכסף שמרוויחים בארץ בדרך כלל שולחים הביתה, למשפחה. הכסף מעניק לילדים חינוך איכותי בבית ספר פרטי, משהו בסגנון בריטי (תלבושת אחידה, אפודות, כל העסק). השנה/שנתיים הראשונות בדרך כלל נועדו בשביל להחזיר את הלוואה לסוכני חברות כוח האדם בנפאל. ויזה ניתן לקבל עד חמש שנים. החלום הרחוק הוא קנדה. עבודה בקנדה היא יותר איכותית וניתן לקבל אזרחות. לעיתים יש מקרים בהם הבעל מבזבז את כל הכסף.

 לעיתים יש מקרים שכשבחורה נפאלית חוזרת מחו“ל  הפרשי התרבות הן קיצוניים מידי.

מה שמרתק אותי בעניין הזה, הוא האווירה הביתית. ילדים שגדלים בלי הורים. הורים שרוצים עתיד יותר טוב בשביל הילדים, וגם בשביל עצמם. זוכים בחיים חדשים, 

ואל לנו להיות רומנטיים – החיים הפסטורליים בנפאל,היופי האינסופי הזה, הלבוש, האותנטיות, כל זה מאד מאד קשה למחייה. ואם נוח לחשוב שעדיף סארי על  קסטרו

אז לא. החיים מאד לא קלים. הפרשי המעמדות כאן הן קיצוניים למדי, מאד. האנשים שיכולים להרשות לעצמם להגיע לארץ הן העשירים של המעמד התחתון והעניים של המעמד  העליון (שהוא כ3% מהואכלוסיה). נחזור לנקודת העיקר.

נסיון שני

אותי מעניין הבית. החוויה שאני רוצה להתעמק בה היא של ניתוק בין זהויות. מעבר מזהות לזהות. הגדרה של הזהות הטובה היותר, הגדרה של האפשרויות הקיימות בעולם ובחירה (לאו דווקא מברירה) בחיים מסויימים. כל זה מתרחש בחלל של בית. איך מגידרים את הבית בסיטוצאיה שבה הזהות משתנה. 

באופן  אישי הנושא הזה הוא משהו שמעסיק אותי לא מעט בשנים האחרונות. 

אני חי בשלוש מערכות יחסים אינטימיות בו זמנית. המשפחה, שבשנה ומשהו האחרונות אני מנסה יותר למצוא את השייכות שלי בתוכה. חיי הקבוצה שלי, שחברי הקבוצה הם חלק מדינמיקה יום יומית ושותפים הדדיים בחיים שלי. וחברה שלי, שבשש השנים האחרונות היא מהווה עוגן רגשי וחברי בחיים שלי. עם כל אחד מהבתים הללו אני חי במתח שבין הרמוניה לריחוק. אופן החיים שנהלתי בשנים האחרונות אפשר לי מעבר בין זהויות או שייכויות.

ההורים שלי עבדו מאד קשה במהלך החיים שלהם בשביל לאפשר לילדיהם חינוך טוב ושלא יחסר שום דבר בבית. עם זאת ברור לי שהמוטיבציה שלהם היא ממש לא רק אני ואחיותי הקטנות, אלה הסיפוק בחיים במרכז הארץ ולא בטבריה. בהתחברות לחברה יותר “מתקדמת” מהחברה שממנה הם התרחקו בראשית דרכם כזוג. השאיפה לבורגנות נוחה. השאיפה לבית עם גג אדום בישוב קהילתי.  הם מצליחים במה שהם עושים. עם זאת אני שואל בעצם מה הזהות הזאת פה. מי הם באמת. מי אני באמת, בתוך זה. 

בערך בכתה ז’ עברתי מבית ספר בפרדס כץ למוסד קיבוצי שנסגר והפך לבית ספר אזורי. מכאן התחילה התגלגלות מעניינת. לא הייתי מושבניק, אבל גם לא הייתי עירוני.  אני לא מרוקאי ולא אשכנזי. אני תקוע אפשהו באמצע של כל דבר. עם זאת יש לי מאפיינים מאד דיכוטומיים באישיות. איך זה מסתדר… אולי הקיצוניות שלי היא בדיוק על האמצע. 

מה גורם לאדם, שבתרבות שלו, גורלו הוא יעודו, והוא בלתי ניתן לשינוי. בראמנים ישארו בראמנים ודלית ישארו דלית. זה הגורל. מה גורם לו לעזוב את הסביבה המוכרת שלו וללכת להרוויח הון יחסי בחו”ל. האם הוא חייב לעזוב את הבית שלו או שזה מרצון? האם הוא רוצה לשמור על המסורת שלו, בכלל?

השאלה הנוספת שאני ינסה לתמלל היא מי מניע את המעגל הזה. הרי זו לא רק המוטיבציה של מהגרי העבודה לזכות בעתיד טוב יותר היא שמניעה אותם. יש מי שמרוויח מזה, תעשייה שמגלגלת מיליונים בשנה. 

מסקנה קטנה ומשובחה שעלתה אתמול – לשאלה בעצם, למה את הכסף שהם צריכים להלוות מחברות כוח אדם, הם לא משקיעים בפיתוח מקומי כמו הקמת עסקים – מה שנקרא מיקרו-כלכלה, מיקרו מימון – משהו כזה. רק כשאני כותב את השאלה אני מבין כמה דבילית היא. אין שום מקום אחר שאפשר אפילו להלוות ממנו סכום כזה. רק לחברות כוח האדם יש את הכסף להלוות – ורק הן עושות את הלוואות – בתנאים שלהם כמובן. בסופו של דבר, אין לך הרבה ברירה אלה לעבוד דרך חברת כוח אדם אם אתה רוצה בכלל לצאת מנפאל. 

הוא חייך לעצמו. הרופאים היו מופתעים. “סליחה, אתה הבנת אותנו?”

שעשעה אותו המחשבה על איך הדברים נאמרו. החזרה הזאת. לנסות לומר משהו בכמה דרכים שונות בלי להצליח להעביר, או אולי להבין את מה שעבר עליו עכשיו.

הוא חיכה לאתגר הזה. הוא ידע שזה יגיע מתישהו ושעכשיו, כשהו כבר לא רואה, הוא יאלץ להסתמך על הזכרון שלו. על התמונות שצילם והאופן שבו הן נחרטו בראשו. הוא לא הצליח להבין מה הוא מרגיש לגבי זה.

מכל הדברים שיכלו להשתמע מתוך השלכותיה מרחיקות הלכת של התעוורות למי שהיה כל כך תלוי בראיותו, היתה זו תחושה של שחרור. שחרור מהתלות הגדולה שפיתח בלחוות את העולם שמסביבו דרך תמונות. ידיעה זו גרמה להקלה קלה, אולי אפילו סקרנות שהפתיעה אותו.

הוא חזר לביתו בתום האפשוז. ביקש לנסות לבד והפיל עציץ לרצפה. הוא הופתע לגלות כמה הוא לא באצת זכר איך הבית שלו נראה ואיפה כל דבר מונח כמו שציפה. הבית, שתמיד היה בשבילו נקודת מעבר ועל אף זכרונו הבטוב לפרטים שוליים היה עכשיו מבוך זר ומורכב. תחושת אומדן בריאה מעולם לא היתה לו ותמיד הדברים היו תלויים בניחוש שמאחוריו היתה כמיהה לתחושת בטן קונקרטית.

לבסוף הוא הצליח להגיע למיטה, הוא הרגיש שזו המיטה, התחיל להתרגל למגע של חומרים שונים, הוא שם לב לשקעים שבכל צד ונשכב אחורה בזהירות.

לא היה לו צורך לעצום את עיניו. זה לא היה בזה שום הגיון, כמובן, אך הן נעצמו בכל זאת. הוא דמיין את עצמו מבחוץ – נשכב על המיטה ועוצם עיניים – זה נראה לו נכון יותר.

הוא ניסה להרגיע את עצמו, הימים האחרונים עברו עליו בבלבול גדול ובתנודות רגשיות דחופות. הוא רצה לשמוע משהו שיצמצם אותו בתוך רגש שניתן לבקרה – משהו אחיד. פסקול שיגדיר מצב.

היא עדיין עמדה שם בכניסה לחד. הוא ניסה לשמוע איזה סימן ממנה, הוא ידע שהיא שם – ועכשיו היה עליו להרגיש שהיא שם. לנסות לזהות את הניואנסים הקטנים שמבדילים אותה בתוך בליל הקולות שהתעצמו מסביבו.  הוא קרא לה לבוא. היא נשכבה לידו והניחה עליו את ראשה. התמונה היתה ברורה וצלולה. לא עוד כתמים לא ברורים של צבע וזכרונות מטושטשים. את התחושה הזאת הוא הכיר והיא העניקה לו תחושות של בטחון ונחמה.

הם לא אמרו כלום, רק שכבו כך דקות ארוכות, או אולי זה היה זמן ארוך יותר. בכל מיקרה זה הרגיש טוב. לא היה שעון שיציב לו תחושת זמן שתנסה להתחרות במה שהרגיש, או לנסות למדוד את איכות ההרגשה הטובה שהיתה לו. 

המציאות היתה חדשה בשבילו – ועם זאת כבר היה בה משהו מרגיע. לראשונה, הוא חשב שאולי דווקא הנפילה הזאת לבאר האפלה תוכל להאיר דברים שידע והרגיש לפני, והיו מכוסות בשכבות שכבות של אמולסיה.

האם כשאגיע לנפאל אהיה נפאלי?